כתב בקונטרס שקר החן: "[הדברים נעשו] בליווי כמה רבנים שאצו רצו לתת הסכמות לספר הלז".
האמת: היות והקורא התמים עשוי לחשוב שמדובר באי אלו רבנים זוטרים, שהכותב האלמוני הוא גדול הרבה יותר מהם, ראוי לציין כי עשרות מגדולי הרבנים הסכימו על הספר, ולא "כמה רבנים" (אף שלמעשה לא היה צריך הספר הסכמה כלל, כי הוא למעשה רק מאגד את תשובות הפוסקים בנושא זה, אבל המחבר אסף הסכמות עבור אלה המתרשמים מהסכמות).
ויש להזדעזע ולמחות על הזלזול בגדולי הדור שהסכימו על הספר, שהכותב מכנה אותם "אצו רצו" וכו'. וכאן רואים את העזות מצח והזלזול בכל מי שמעיז לחשוב אחרת, גם אם מדובר בגדולי הדור.
ולהלן נביא תמצית מההסכמות על הספר.
מרן הגר"ח קניבסקי כתב: "אתה יכול להדפיס" (במענה לשאלת המחבר: "זה מכבר הבאתי לכבוד תורתו את ספרי הקטן "חן וכבוד", ובו אספתי את כל תשובות הפוסקים המתירים פאה נכרית, ככתבם וכלשונם, ובכללם גם תשובות כת"ר בנדון זה, בצירוף הערות קטנות באיזהו מקומן. נפשי בשאלתי מה דעת כת"ר על ספר זה, והאם ראוי להדפיסו ולהוציאו לאור עולם).
מרן הגאון הגדול, הראשון לציון הגר"א בקשי דורון שליט"א, כתב: "לכבוד הרב ליאור עזרן שליט"א שלום וברכה, ראיתי את גליונות הספר "חן וכבוד", ובו אסופת פוסקים בענין היתר פאה נכרית... המיקל יש לו על מי לסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ונכון לצאת נגד היוצאים ביד רמה נגד המקילים, בפרסומים השונים, לפי שאין זה דרכה של תורה, ובפרט שרבים וטובים נהגו בזה להקל. והאמת והשלום אהבו".
מרן הגרש"ז אולמן שליט"א, אב"ד מזקני הדיינים בביה"ד של הגרנ"ק, כתב: הנה הרה"ג היקר רבי ליאור עזרן שליט"א מהעיר אופקים, מוכר לי היטב שנים רבות, כולם שווים לטובה, ברוב עמלו ויגיעו בתורה. ונפש עמל עמלה לו, וזוכה לחדש חידושי תורה ערבים המתוקים לשומעיהם. וכעת בדעתו להוציא את מחברתו הנפלאה אשר בשם "חן וכבוד" יכונה, בליקוט דעות המתירים פאה נכרית לאשה. והוסיף מדיליה ליישב את קושיות האוסרים. ואקווה שיהיה לתועלת ללומדי התורה, ויזכה להמשיך ולהרביץ תורה מפיו ומפי כתבו כל הימים מתוך רוב הרחבת הדעת. כה דברי מוקירו ומכבדו כערכו, שלמה זלמן אולמן".
הגר"א עצור זצ"ל, ראש אבות בתי הדין בירושלים, כתב: "זאת להודיע ולהיוודע בשער בת רבים, בתוך קהלי ואהלי תורה, מוקיריה ולומדיה, כי בזה באתי להביע ברגשי רינה וברכה לידידי וחביבי היקר והנעלה, אחד מבחירי לומדי ומפיצי תורה בעיר אופקים שבדרום הארץ, איש חמודות, מדובר בו נכבדות, הוא ניהו הרה"ג ליאור עזרן שליט"א.
ידידי הנ"ל בא לפני עם גליונות רבים, עלים לתרופה מהספר הנותן אמרי שפר, בשם "חן וכבוד" יקבנו, ובו חומר רב ערך, מאשר עמל טרח ויגע כמידתו הטובה עליו, בנושא לבישת פאה נכרית לאשה. המחבר קיבץ ואסף איש טהור דעות רבות מראשונים ואחרונים, מפוסקים גדולים ועצומים, והביא את כולם תחת קורת גג אחת.
וידוע שזה דורות רבים שמחלוקת זו לא ירדה מעל שולחן מלכים, מאן מלכי רבנים. שחו בה בבתי מדרשות, די בכל אתר ואתר. גם ידוע ומפורסם שבין פוסקי ההלכה שבכל תקופה ותקופה התעוררה הבעיה מחדש, ולפעמים הדיונים בין החולקים, שאלה אומרים בכה ואלה אומרים בכה, התקיימו במלוא חריפותם. והמחבר דנן הטיב והגדיל לעשות, בזה שליקט ואסף איש טהור רובא דרובא של דעות המתירים לפונדק אחד, ובזה היקל על אלה הלומדים והרוצים להיכנס לפני ולפנים לבירור הלכה זו על בוריה. שנית, בזה התמלאה בקשתו והמשאלה אליה חתר המחבר בהקדמת ספרו, על כל אלה ההולכים בהלכה זו לקולא.
עבודה רבה עשה המחבר ליישב ולתרץ הטענות שטענו האוסרים נגד המתירים, ומה גם שהוסיף עלייהו מדיליה נופך משלו, תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו. את הכל עשה ובנה בתבונה רבה, ובטוב טעם ודעת, ואין ספק כי לומדי התורה והוגיה, תתענג ותשבע נפשם עונג מהסידור ומהעבודה היפה, בבואם לברר הלכה זו. וגם כי מבאר מים חיים דלה דלה לנו האיש...
יהי רצון, והשם יתברך יזכהו להוציא לאור עולם ספר חשוב זה, יישר חילך לאורייתא, וה' ישלח לך עזרך מקודש, להפיק מחשבתך הטהורה לפועל, ותזכה להמשיך, להתמיד, ולחדש עוד חידושים נפלאים בתורתנו הקדושה, בסייעתא דשמיא, ולהמשיך בדרכך זו, ובעבודתך עבודת הקודש, להפיץ מעיינותיך חוצה לזכות את הרבים, יברך ה' חילך ופועל ידיך ירצה, ותקויים בך הברכה וההבטחה שנאמרה לעמלי תורה, שתהא כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ויהיה שמך כשם הגדולים אשר בארץ.
ואליכם אישים אקרא, אוהבי תורה ולומדיה, להביא ברכה זו לביתכם, כי ראוי הוא לעודדו ולחזקו, למען ימשיך הוא בעבודתו עבודת הקודש, להגדיל תורה ולהאדירה, מתוך שלוה, בריאות איתנה ונהורא מעליא, הוא ובני ביתו וכל הנילווים אליו אמן".
הגר"א אברג'ל שליט"א, ראש אבות בתי הדין בירושלים, כתב: ראיתי את הספר, הנותן אמרי שפר, "חן וכבוד", מעשה ידיו של החכם השלם, המופלג בתורה ויראת שמים טהורה, דעסיק באורייתא תדירא, הוא הרב הגאון מעוז ומגדול, הרב ליאור עזרן שליט"א.
ואסף איש טהור, כל הפוסקים אשר פסקו והתירו פאה נכרית, ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים. ואע"פ שדבר זה דשו בו רבים, לכאן ולכאן, זה אוסר וזה מתיר, אע"פ כן מצאה ידו עוד ועוד פוסקים להתיר, כדי לדון לכף זכות אלו הלובשות פאה נכרית, דיש להם על מה שיסמוכו. דראינו אפי' האוסרים, זרעם אחריהם לא מקפידים על זה.
לכן טוב עשה בעמיו החכם השלם הנ"ל, לקיים הוי דן לכף זכות. וביודעו ומכירו שכל מעשיו הם לשם שמים בלבד, ולא ח"ו לנגח האוסרים, דקשה מאוד להכריע בדבר.
והנני לברך את המחבר, שיזכה בקרוב להוציא לאורה תורתו מפוארה, ויזכה לבריאות ונהורא מעליא, והיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ אכי"ר".
הגר"י טשזנר שליט"א, אב"ד ומו"צ באופקים והסביבה, כתב: "הרב ליאור עזרן שליט"א, אבן יקרה מקהילתנו, הראה לי ספרו "חן וכבוד", שהוא "אסופת תשובות הפוסקים המתירים לבישת פאה נכרית", ובתוכו יישוב הטענות שהובאו בספרים.
והנני מכיר את הרב הנזכר, שהוא אברך יקר כפשוטו וכמדרשו, ושוקד על התורה ועל העבודה, וכבר הוציא לאור ספר "אוצר הפנינים" על פרשיות השבוע לפני איזה שנים.
וידוע שנחלקו הפוסקים אם מותר לאשה נשואה לכסות את ראשה בפאה נכרית או לא, ולפי הנראה רוב הפוסקים מחמירים. ומ"מ דעת המתירים התקבל להלכה, אלא שהמחמירה על עצמה תבוא עליה ברכה. אבל לאחר שהונהג כדעת המתירים, כך היא ההלכה מעיקר הדין. וכבר אמרו במסכת יבמות (דף קב.) אמר רבה בר כהנא אמר רב, אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל. ע"כ. ובירושלמי שם הדגיש את זה עוד יותר, וזה לשונו: ר' בא בר יהודה בשם רב, אם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו, שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה. ע"כ.
ושמעתי מרב חשוב זצ"ל, מזקני דור שעבר, שהיה רב בכמה קהילות קדושות בחו"ל, שראה מנסיון שאם מחמירים על הנשים לא ללבוש פאה נכרית, לבסוף הם מורידות את הכיסוי ראש לגמרי... ויש פרט נוסף, שהרי הפאה מכסה את הראש הרבה יותר טוב מהמטפחות וכדומה, שהנשים לובשות כיום. לכן אף שיש הידור ללבוש מטפחת או כובע, כל זה אם מכסה בהם את ראשה היטב, אבל אם אינה מצליחה לכסות כל שערותיה, כבר יותר מהודר ללבוש פאה נכרית המכסה את כל שערותיה...
וטוב עשה ידידנו הנזכר, שאסף לפונדק אחד מאמרים נכבדים וחשובים שמותר ללבוש פאה נכרית... ואסיים בברכה לידידנו המחבר, שיראה ברכה בעמלו, ויגדל בתורה ובמעשים טובים, ויזכה לחבר עוד הרבה ספרים מועילים לטובת כלל ישראל".
הגר"ש קורח שליט"א, רב ואב"ד בני ברק, כתב: הרב הגאון כת"ר ליאור ב"ר יצחק עזרן שליט"א הביא לי חיבורו "חן וכבוד", רב כמות ואיכות של אסופת תשובות הפוסקים המתירין הפאה הנכרית... בא לומר לאלה ששייכות לקהילות גדולות על רבניהם ופוסקים, כי יש להן על מי לסמוך, ואינן פושעות ח"ו, וכל מרעין בישין באין בגללן. לא זו הדרך לשכנע, שהרי מצאנו כמה פעמים בריתחא דאורייתא "לייט עלה אביי" ואע"פ כן לא נפסקה הלכה כמותו, ויש עוד לייט עלה רב ורב יוסף ואכמ"ל.
וזו מגמת המחבר שליט"א, שאינו מתיימר להכריע ולהכריח, ועל פניו ניכרת עדינותו ואצילותו, ובעזרת ה' יתברך עוד יהיה ממאורי הדור".
הגר"א גרינבלט זצ"ל, אב"ד בארה"ב ומח"ס רבבות אפרים, כתב: "הנה ידידי הרב הגאון רבי ליאור ב"ר יצחק עזרן שליט"א, הביא לי ספרו "חן וכבוד", והוא חיבור יקר, שאסף דברי האוסרים פאה נכרית ודברי הפוסקים שמתירים.
עברתי על כל החיבור, ונשתוממתי שאסף הכל ומביא כל מה שדנו בזה. וכבר קיבל הסכמות, שיש ללכת אחר המתירים.
לכן, אחרי העיון היטב בדבריו, דעתי להקל, ובפרט אחרי שאסף לפונדק אחד דברי המתירים, כיעויין בפנים, ואף לאלו שאוסרים, מכל מקום ראוי להתחשב עם דבריו, שמביא הרבה שמתירים.
לכן הנני נותן לו הסכמה על ספרו. ובעיקר רצוני להדגיש, שאלו המקילים יש להן על מי לסמוך, ואף שהרבה מידידי הם אוסרים".
הגר"ע בסיס שליט"א, רבה של ראש העין, כתב: "איקלע לאתרין האי גברא רבה ויקירא, שוקד באהלה של תורה, לן בעומקה של הלכה, שמן תורק שמו, הרה"ג רבי ליאור עזרן שליט"א, אתא ואייתי מתניתא בידיה, עלים לתרופה בענין היתר דפאה נכרית, וזה שמו אשר יקראו, "חן וכבוד", ובו אסף איש טהור כעמיר גורנה, אמבוהא דספרי קמאי ובתראי, גאונים צדיקים חסידים ואנשי מעשה, שיצאו בכוחא דהיתרא, והעלה גם דברי האוסרין, וכתב טעמם ונימוקם של האוסרים והמתירין ככתבם וכלשונם בכלל ובפרט, ונושא ונותן בדבריהם כיד ה' הטובה עליו, כדרכה של תורה, והעלה דעות המתירין מדורות שעברו, ועד גאוני ופוסקי דורנו, מכל החוגים והעדות, יישר כוחו וחילו...
בחיבור זה יש לימוד זכות על ההולכות בפאה נכרית, שיש להם על מי שיסמוכו, גאונים וצדיקים כהחזון איש והגאון הגדול הרב משאש זצוק"ל, ועוד ועוד כמו שיראה הרואה בספר שחיבר הרב הנ"ל, "חן וכבוד".
ואחר שאין בזה איסור תורה אלא איסור מראית העין, אזלינן לכללין דכל מקום שחלוקים הפוסקים באיסור דרבנן הלך אחר המיקל, כיעויין ברמ"א חושן המשפט סי' כ"ה סעיף ב' ומשם בארה... המחבר יגע ומצא כדי מדתו, והציג דברי המתירין שלא היו מפורסמין, כדי למצוא סמך ללובשות פאה נכרית, שלא יהיו בכלל עוברות על דת יהודית, וכל אחד ינהג לפי רבותיו, ותשואות חן חן לו, ו"חן וכבוד" ימצא, ויפוצו מעיינותיו חוצה, להגדיל תורה ולהאדירה, מתוך נחת ושלווה, וחפץ ה' בידו יצלח".
הגר"א כלאב, אב בית הדין הרבני בירושלים, כתב: "בענין ספרך "חן וכבוד", שהוא אסופת תשובות בענין פאה נכרית לאשה נשואה... ידוע שלאלפים ורבבות בנות ישראל צנועות ויר"ש לובשות פאה נכרית, כפי שפסקו גאוני ומורי הדורות עד ימינו אלה. מעתה לומר, שיש מראית עין שכולן עושות עבירה, כי הולכות גלויות שערן, אינו אלא לעבור על דברי יהושע בן פרחיה (אבות א, ו) "הוי דן את כל האדם לכף זכות". וע"ש בפירוש רבינו יונה למשנה, וכמו שהאירו והעירו רבותינו... ואתה מחבר ספר "חן וכבוד", תזכה לשבת על התורה ועבודת ה' טהורה, ולכל מילי דמיטב, ויפוצו מעיינותיך חוצה".
הגר"י כהן, אב"ד ומו"צ נתיבות והסביבה, כתב: "בא לפני הרב ליאור עזרן שליט"א, מק"ק אופקים, והראה לי את ספרו "חן וכבוד", אסופה של פוסקים המתירים ללכת עם פאה נכרית. והיתרונות שיש בזה, גם מצד כיסוי כל הראש, וגם חשוב הדבר לנשים שלא מודעות לדרך האמת ושומטות כל כיסוי הראש... ועל כך באנו לברכו, שיזכה להגדיל תורה ולהאדיר, ויראה ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו".
הגר"מ אלחרר שליט"א, רבה של שלומי, כתב: "יסוד התורה ועמוד החכמה הוא ליזהר בכבודם של אחרים, ולהמנע מלזלזל במעשיהם, מנהגיהם וחכמיהם... כמה גדולה זכותו של האברך כפשוטו וכמדרשו, השוקד באהלה של תורה, כחשכה כאורה, הרה"ג הרב ליאור עזרן שליט"א, אשר שינס מתניו ואזר כגבר חלציו, ואסף בשקידה רבה את הפוסקים הידועים לו, שדנו והתירו פאה נכרית, ובמיוחד שבדורנו כל נושא הלכתי או אמוני הופך לויכוח ולזלזול... ועד כדי כך הגיעו לביטויים קשים כנגד ההולכות בפאה נכרית, ועוד בשמם של גאונים וצדיקים...
ואולי סוף סוף תיפסק בתחום הזה אופנת "מודעות הרחוב", והפרסומים המופיעים מעת לעת בעלונים הנקראים "עלונים דתיים", שרמת דתיותם נקבעת לפי רמת הזלזול והשנאה וההשמצה למי שהולכת בפאה נכרית, או מי שלא פוסק כמו אותם לבלרים שאין דעת חכמים נוחה מהם. וזו דרכה של תורה, לנהוג בכבוד אמיתי כלפי מי שאיננו פוסק כמותי, והרוצה להחמיר, יחמיר בביתו ובחומותיו: "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי"... ואין ספק שהחכמים הרבים שהוזכרו בספרו של הרב המחבר בספרו "חן וכבוד", מעתה יהיו שפתותיהם דובבות, וכמו שבארץ ילמדו זכות איש על רעהו, על מחנהו ועל דגלו, כך החכמים הללו ילמדו זכות על עם ישראל בכלל ועל המחבר בפרט, שיסייעוהו ממרומים מול טרוטי עיניים וחלושי דעת, שאינם יכולים לעמוד מול האור הגדול הזה שהאיר לנו בספרו".
הגר"א שלוש, רבה של כפר סבא, כתב: "לכבוד הרב ליאור עזרן הי"ו, המחבר והמלקט ספר גדול ויקר, "חן וכבוד", שלום וברכה. בראשית דברי אני רוצה להודות לכבודו על המתנה הטובה והחשובה, ספרו היקר, אפיריון נמטייה. אין ספק שללא סייעתא דשמיא גדולה, לא היה יכול לחבר ספר זה ולערוך שולחן במדבר דברים זה.
הגם שאי אפשר להכריע בענין גדול זה בין החולקים בדבר, עם כל זה הראיות נראות לכאן ולכאן, והרבה נהגו כאלה וכאלה, וכולם יש להם על מה שיסמוכו... ואין לי להאריך בדברי, אלא לברכו בברכת התורה, שיהיו דברי תורה ערבים בפיו, יגדיל תורה ויאדיר".
הגר"מ מחפוד, רב ומו"צ בב"ב ואב"ד יורה דעה, כתב: "הובא לפני גליונות הספר "חן וכבוד", אסופת מאמרים המתירים פאה נכרית, אשר אסף וקיבץ האברך היקר הרב ליאור עזרן שליט"א. עברתי על הדברים, וראיתי כי כביר מצאה ידו ללקט אמרים מדברי חכמי הזמן, המתירים פאה נכרית... יש בדבריו לימוד זכות על אותן הנשים שנוהגות כך ע"פ רבני קהילותיהם, ומקילות ללבוש פאות צנועות, דיש להן על מי שיסמוכו.
אני תפילה וברכה, שחפץ ה' בידו יצלח, לברך על המוגמר בקרב ימים, ויפוצו מעיינותיו חוצה לזיכוי הרבים, ועוד יעלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה לגאון ולתפארת, וכל אשר יעשה יצליח".
הגאון רבי חנן אפללו שליט"א, ראש בית הוראה ובית הדין לממונות "באר מרים", כתב: "ראיתי גליונות הספר "חן וכבוד" העוסק בהיתר פאה נכרית, לידידי הרה"ג ליאור עזרן שליט"א ראש כולל משכן יוסף באופקים, כל הרואה אומר "ברקאי" שהאיר והבריק סוגיא זו לכל העם היושב בציון ובגולה, וכל כולו מורה על אהבת ישראל לדון לזכות ולטובה אותן הנשים היוצאות לרה"ר בפאה נכרית כדעת גדולי הפוסקים, ובכך מסלק לזות שפתיים מעם הקודש, אשריו ואשרי חלקו וירבו כמותו בישראל.
גם אנחנו בעוניינו כתבנו בזה לא מעט בהלכה ובהשקפה, ובעבר היינו בין האוסרים משמועות והעתקות כצנא מלא ספרא (מגילה כח:) אך משנתתי דעתי שלא יתכן כי רוב בנות ישראל הכשרות יחטאו בפריעת ראש, ולא יתכן כי מהשמים יכשילו עדה שלימה שרובן נשות ת"ח, ואף הסמל היחודי של נשים חרדיות זה דוקא פאה ולא כיסוי בבד, וגם הפוסקים שהתירו, לא יתכן שיכשילו דורות באיסור פריעת ראש וערווה, וכמו שטען בהלק"ט (חאגיז, ח"א סי' ט') בענין אחר: "כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו העולם אחר היחיד, אילו סברתו דחויה". על כן דקדקתי היטב בסוגיא זו כשור לעול וכחמור למשאוי (ע"ז ה:), ולמסקנת הדברים לא מצאה ידי לאסור הדבר, אלא אף להתירה לכתחילה - וכמ"ש בקצרה בספרי אשר חנן חלק ט (סי' קכ"ז-קכ"ח).
והיא חובת כל מורה הוראה לחפש ולעיין בדיני התורה והמצווה ולהוציא לאור תעלומותיה, ואין אנו רשאים לירא מאיש בהוראותיה ומשפטיה דלא תגורו מפני איש (רמב"ן), ואין לנו הרשות להחביא הדינים המותרים בשביל למצוא חן בעיני חכם או עסקן שמאיים שלא יתן משרות רבניות בגלל פסיקת הלכה הנוגדת את דעתו, והחושש והשותק - מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, בעיקר בחומרות ולעז על ישראל, וכמפורסם בשו"ת הרמב"ם (סי' ש"י): "ראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם". והאדם בינו לבין עצמו יחמיר על עצמו כל מה שירצה.
ולצערנו, סוגיית הפאה הנכרית כבר מזמן איננה סוגיא הלכתית, וקרובה היא לסוגיא רגשית או סמלית ואף פוליטית של מגזר כזה או אחר, על אף שלמעשה היא כשאר המחלוקות ההלכתיות שבישראל, וכדאיתא הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין (חגיגה ג:), והעיקר דאלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין יג:) כי בכל אופן כוונת כולם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר, ואלו הם שבעים פנים שיש לתורה המתהפכין לכל צד, וכמעט ולא שמענו או ראינו דברי לעג בין הצדדים בכל ההלכות החלוקות שבתורה אלא "חן וכבוד" יתנו אחד לרעהו וכשני אהובים אך האמת אהובה מן הכל. וראה מש"כ בהקדמה לספרי אשר חנן חלק ו-ז ותרווה צמאונך.
והנה רק בסוגיא זו דפאה נכרית בעיקר בדורנו ובעיקר מעדות המזרח נפתחו כל הפיות, קטן כגדול, מבעל בית ועד ת"ח, רבנים ומורי הוראות, המסרבים להכיר בה כשאר המחלוקות ההלכתיות, ולטענתם רק צד אחד צודק, ורק הם כבעל הבית על התורה.
ואם הסירוב היה בדרך המקובלת והבוחר יבחר החרשתי, אך זה מכבר שהמתירים וק"ו האשה ההולכת בה זוכים מהם ל"ברכות" וכינויים כגון מתיר איסורים, מתיר השרץ, מכשיל הרבים, אותו האיש, ועוד כהנה מרעין בישין בכתב ובע"פ, בהפחדות על מחלות קשות והבטחת גיהנום והדומה לזה, ואף מלפפים דבריהם בסיפורי אגדות שלא היו ולא נבראו על מנת להפחיד הנשים והמורים.
וביותר שהמקטרגים נוקמים ונוטרים ובעלי לשון הרע כשהם סמוכים ובטוחים לפי השקפת עולמם שעיצבו לעצמם שמותר לנקום ב"מתיר" על כך שהתיר את השרץ לשיטתם (כלשון המדברים בימינו) ואף מגדילים לעשות לזעוק שהחכמים הללו יצאו מכלל ישראל, עד כדי כך שלא עליהם דיבר הקב"ה שאסר לדבר לשון הרע ולהוציא לעז. והכל לכאורה לשם שמים.
וכמו שראיתי באחד העלונים באיזה חכם שנשאל על אחד השו"תים שכתב להתיר פאה נכרית והסתייע מהפוסקים המקובלים בהוראה, ואותו "חכם" ציווה בכתב למען יראו וישמעו כולם לזרוק הספר לפח ואף לא לגונזו, ובכך בלא שימת לב זלזל במאות פוסקים ראשונים ואחרונים שהתירו הפאה, והכניס ראשו תחת מידת הדין בזלזול הקודש.
וביותר תרגז בטננו על צעיר שבצעירים שכתב ספר שלם נגד המתירים והולכות הפאות, ופתח פיו על מרן המהרש"ם זיע"א בשמ"ש ומגן שכידוע התיר את הפאה בטוב טעם ודעת, וכתב אותו המחבר "ואין אצלי ספק שאף הרבנים גדולי הדור אחרוני זמנינו שלא ביררו את הנידון כלל ותכף מורים היתר לנשים לצאת בפאה נכרית וכו' שגם הם יתנו על כך את הדין, מפני ששגגת ההלכה עולה זדון וכש"כ זדון עולה זדון" עכ"ל, והכל עשה שם להצליף ברבינו זיע"א, ואוי לה לאותה בושה שהנערים ילבינו פני זקנים ובאישור בעלי ההסכמות שתיקה כהודאה.
ועל הכל הזלזול הנורא, אותם מורי הוראות הצווחים השכם וערב "שאין פוסק אחד שהתיר את הפאה" כלומר שהמתירים בעיניהם לא פוסקים, אלא רק האוסרים הם הפוסקים המפורסמים והמקובלים, ומה הנגע הרע הזה, חולי הדור, שאחריהם נמשכים הקטנים מחבלים כרמים המזלזלים שבעתיים בחכמי ישראל בבחינת מה יאמרו אזובי קיר, מה יענו על סילוף הדברים כאשר מפורש מאות פוסקים המתירים את הפאה יותר מן האוסרים.
וזו איוולת, ואין מימרה זו אלא כקוסם ומאחז עיניים בפני עמי הארצות שמאמינים לכל שמועה, וביותר שעושה את כלל הנשים החרדיות והדתיות כפרוצות שלא עושות כרבותיהם, ואין זה יותר ממוציא לעז על ציבור גדול, ובעיני החילוניים זה נראה חילול השם, שהנה גם החרדיות פרוצות ואינן שומעות לרבנים שלהם, וכהנה מרעין בישין.
צא וראה מש"כ הנצי"ב בפתיחה לחומש "העמק דבר" עה"פ הצור תמים וכו', צדיק וישר הוא דשבח ישר נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן הבית השני שהיה דור עיקש ופתלתול שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, ע"כ מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו ע"י זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, וע"ז היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, ואע"ג שהוא לשם שמים. והבאנו דבריו בתוספת נופך בענינים אלו בשו"ת אשר חנן ח"ג וח"ד (חו"מ סימן פ"א) ע"ש.
וקרובים אנו בדורינו כמעט לבאר שחת, שאף הת"ח והרבנים המפורסמים בשמותיהם אין אצלם מידת האמת, ומי שאינו בשיטתם ובקו ההלכה שלהם זה בעיניהם פחיתות וחסרון, ואותו הת"ח כבר אינו רב או הרה"ג, אלא ערב רב, אבל מי שהוא משיטתם, אפי' איזה מאסף בספרו, ששום צל של עיון וחידוש אין בו, רק שמעתיק שמועה וסברא מאחד לשני או דרשן פה מפיק מרגליות אבל רחוק מאוד מהוראה, ק"ו שאין לו יד ורגל באבן העזר וחושן משפט, בכל אופן יקרא "הגאון" ואפילו "הגאון הגדול" משום שהוא כותב ואומר שההלכה כך וכך וכאותם הרבנים והספרים המפורסמים, והצביעות הזו חוגגת.
וידעתי מכמה ת"ח שלמדו היטב את הסוגיא ויצא להם להיתרא, אך הם מפחדים להעלות את האמת על הכתב, בכדי שהשולטים עלינו לא "יקטלגו" אותם כאשר מאיימים השכם והערב שלא יתנו שום משרה לאיש החולק עליהם בהלכה, ק"ו שעלולים לצאת עליו בריש גלי לפני כלל העם שרובו עמי הארצות ובכך יהיה מסומן כדמות שלילית, ולכן הם מעדיפים לשתוק ולהיראות כביכול הם משלהם, על מנת שיקבלו מתי שהוא משרות רבניות וכיו"ב.
ועל זה התורה חוגרת שק, גם על בעלי הזרוע וגם על הפחדנים, שיש מי שחושב שהוא הבעלים על התורה ושוכח שכתר תורה הוא לכולם, ומה שהשותקים לא מוציאים דעתם מפחד השולטים היא צביעות עצומה ומכירת התורה בזול, אי נמי שעוברים על אזהרת הכתוב "לא תגורו מפני איש" דלא תכסו דבריכם מפני פחד איש (סנהדרין ח.), והוא בבחינת שלא תאמר מתירא אני פלוני שמא יהרוג את פני או שמא ידליק את גדישי (ספרי דברים פסקא יז).
ואם באנו להכחיד האמת מפני היראה ואפי' לגדולים מאיתנו כהגר"ע יוסף זצ"ל, לא נמצא ידינו ורגלינו לעמוד בבית המדרש, ונסגור הספרים ונפתח רק את ספרי הקיצורים, כי אין טעם להמשיך ללמוד וללמד ולחדש דבר, כי הכל כבר נכתב ונפסק ואסור להרהר ולסתור. ובזה יהיה כל הדור הבא בלא דעה אלא כרובוטים, וחלילה לנו מעשות זאת, רק שמחובתנו להשיג בדרך כבוד והתנצלות.
ועיין בהקדמות לכל חלקי השו"ת שלנו, כמה אנו משבחים את גדולת מורנו זיע"א שהוא היה בקרבנו גדול הדור האחרון, וכמה קירבני אליו בעבותות של אהבה כשהייתי מוציא לאור את ספריי, ובהרבה מקומות יישבנו דעתו כנגד המתפרצים על פסקיו ודרכו בהנהגה, אע"פ שאינו צריך לי, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שהורשינו לחלוק על דבריו בהלכה, ואין איסור לחלוק בטעמים נכונים על גדול הדור, ועוד שהוא גופיה כתב כן בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א' וזוהי משנתו הידועה, והאומר אחרת הוא זה שחולק עליו ואינו מבין תורתו.
ומיום שנתתי דעתי להתיר הפאות, הבנתי שגם הגר"ע יוסף זיע"א יכל להתיר הפאה הנכרית אם רצה בזה, ומסתמנים הדברים שלא אסר את הפאה מדינא אלא למיגדר מילתא, ועשה אותה כאיסור חמור, מה שאין כן באיסורים חמורים בהרבה תמיד תפס להקל בכוחא דהיתרא, ואף פעמים בראיות דחויות אצל רוב הפוסקים, והוא גבר על זה ופסק מה שפסק. ומי שבקי בספרי רבינו יראה שכל הטעמים שנכתבו ביביע אומר חלק ה' (אה"ע סי' ה') נדחו בתשובות אחרות שכתב בעצמו בשאר חלקי ספריו, וכפי שהוכיח המחבר בטוב טעם ודעת בספרו "חן וכבוד" וציין שמונה נקודות יסודיות שבהן ניתן להוכיח את ההיתר מדברי היביע אומר עצמו כנגד מה שהביא מהפוסקים לאסור בתשובתו הנ"ל. ועוד הביא מהספר "מעיין אומר" חלק ט' כמה מקרים שהתיר לנשים נשואות חבישת פאה נכרית, מפני שמתגנה על בעלה או שיש לה לחץ מהסביבה שכולן חובשות פאות...
וביותר תגדל התמיהה שעשו הרבה רעש מהיתר הפאה, והלא מצינו בעניינים סבוכים וחמורים פי כמה מהיתר הפאה, ובכל אופן הכריעו להקל ע"י כמה ספיקות וצירופים, אף במידי דאורייתא: איסור אשת איש, ממזרות, נדה, שבת, וכיו"ב שתלויים באיסורי כרת וסקילה, והעיקר להקל על כלל ישראל בכוחא דהיתרא. וקל וחומר בענין הפאה שכמעט ואין פוסק האוסר שלא מחשיב האיסור לכל היותר דרבנן, וקיימא לן בדרבנן הלך אחר המיקל, וחתמו אחרוני זמננו שאין כאן דת יהודית או חוקות הגוי או מראית העין וכיו"ב אלא לכל היותר בעיה של צניעות דדמיא לבגד אדום המושך עין, וזה רק אצל מיעוטא הלובשות פאות ארוכות מאוד ובולטות, ואדרבה יש לפרסם ההיתר שלא יבואו לידי פאות אסורות, בחושבן שממילא הדבר אסור.
ויהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח, לברך על המוגמר במהרה, כי זכות הרבים תלוי בו במעשיו, ועוד יפוצו מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. בברכה רבה ויקרא דאוריתא, ידידו חנ"א ס"ט".
הגר"י אבועזיז, מרבני אופקים וראש כולל "אהלי שם", כתב: "הריני בזאת להוקיר את יקרת כבוד מעלת ידידי וחביבי היקר עד מאוד, ה"ה הרב ליאור עזרן שליט"א, מחשובי האברכים שמפארים את קהילתנו, אשר זכה בס"ד להוציא את ספרו "אוצר הפנינים" על התורה, והיום עומד להוציא לאור את ספרו השני "חן וכבוד" בנושא פאה נכרית, אשר מעורר התפעלות גדולה מההיקף הרחב, ואשר רואים את העמל הגדול והיגיעה הרבה של המחבר שליט"א, אשרי יולדתו ואשרי אביו שלמדו תורה".
הגאון רבי יחיאל אביחצירא שליט"א, רב העיר רמלה ובנו של הצדיק "בבא חאקי" זצוק"ל, כתב: "הובאו לפני גליונות הספר "חן וכבוד" שחיברו וערכו האברך היקר והנעלה הרה"ג הרב ליאור עזרן שליט"א, אשר ליקט ואסף כעמיר גורנה דעות עשרות הפוסקים המתירים חבישת פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים נשואות, מערכה מול מערכה, בטוב טעם ודעת, יישר חיליה לאורייתא... הדור הצעיר קשה להם לכסות הראש באופן זה, ונהגו להקל בפאה נכרית. וטוב עשה האברך היקר הנ"ל שמצא מקורות וסמך למנהגם מדברי גדולי הפוסקים שמפיהם אנחנו חיים, וכמו שכתב גם אאמו"ר זצוק"ל בתשובה שהובאה בספר זה...
עוד אומר כי מה שמפיצים בשם מור דודי סידנא בבא סאלי זיע"א, שכביכול יצא בדברים קשים נגד המתירים פאה, יכולנו להעיד בוודאות שמעולם לא אמר דברים אלו ח"ו, ואין זה דרכו כלל וכלל, ויש מבנות משפחתו שנהגו להקל בזה, וכפי שמעידים גם חתניו לוקחי בנותיו שיחיו, כאשר יראה הרואה בספר "חן וכבוד".
על כן בואו ונחזיק טובה לרב המחבר שליט"א שעמל וטרח למצוא מקורות למנהג ישראל קדושים, והריני לברכו שיזכה להפיץ מעיינותיו חוצה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, מתוך בריאות גופא ונהורא מעליא, אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד, וזכות אבוה"ק תעמוד לו בכל אשר יפנה אכי"ר".